תארו לכם שבמקום "נאום הצבוּעִים", שבו האשים בנימין נתניהו את כל העולם על שהתנפל על ישראל ללא סיבה אמיתית, הוא היה מבקש ללמוד את נסיבות המבצע שתוצאותיו הרות אסון לאינטרס הישראלי; תארו לכם שבמקום להשליך את האחריות על הכשל על כל גורם אחר מלבד מערך מקבלי ההחלטות המדיני והצבאי-אופרטיבי בישראל, היה ראש ממשלת ישראל בוחר להשתמש בגישתו של אקיוֹ טויודה נשיא טויוטה למשבר "דוושת ההאצה" – להזכירכם, הוא נחשב לאחד המשברים הקשים של יצרן כלי הרכב הגדול והרווחי בעולם; תארו לכם שנתניהו היה עושה שימוש במודל של מומחה הניהול ג'ים קולינס (Collins) לתרגום המציאות המדינית, מישיר את עיניו לציבור ומכריז כי "אנחנו נמצאים צעד אחד בלבד לפני כניעה לאי רלוונטיות".
קולינס מזהה את שלב ה-"כניעה לאי רלוונטיות" בהתפתחותה של פירמה עסקית; שלב שבו ארגונים חסרים את הצניעות הבסיסית הנדרשת לתהליך למידה והשתפרות. שלב זה מאופיין בהטחת האשמות ומלמד על פירמה חשוכת מרפא הנמצאת בתהליך של דעיכה לקראת התפוגגותה המוחלטת. דבריו של אקיוֹ במסיבת העיתונאים מביעים את תחושת המשבר של ה"פירמה", מקור הטרגדיה לדידו טמון בחטא הגאווה שגרם לסטייה מנתיב תפיסת הניהול המקורי ומהתכלית העסקית לקיומה של הפירמה מלכתחילה.
דבריו של אקיוֹ לעיתונות מביעים את תחושת המשבר של החברה בשל מדיניות ההתרחבות המהירה מדי שהנהיג קודמו, ואטנבה – מדיניות שהחליטה לוותר על היצמדות לתכלית קיומה של החברה. מנהיג טויוטה קיבל על עצמו את האחריות האישית והתנצל לא רק בפני בעלי המניות והחוב, הוא נטל את האחריות על חוסר השמירה הראויה על הביטחון התעסוקתי של העובדים.
אירוע המשט הטורקי לא רק חשף את פגיעותה של ישראל בכל הנוגע לדעת הקהל של הקהילה הבינלאומית, אלא גם הראה שמערכת קבלת ההחלטות של ישראל לוקה בעיוורון בכל הקשור לטבעה של המערכת הגיאו-פוליטית הגלובלית המשתנה. הציבור בישראל למד שהקברניטים איבדו את הדרך. הוא מביע קריאות מצוקה מתוך תחושת חוסר אונים, ומנסה להתמודד עם המשבר על ידי עידוד ההתארגנות לפעול ברשת האינטרנט.
הקברניטים מגלים שבמציאות הגלובלית שהתגבשה במאה ה-21 כל פעולה של צה"ל, מוצדקת ככל שתהיה, נחשבת בלתי לגיטימית ומהדקת את המצור של הקהילה הבינלאומית על ישראל. פרשנים ופוליטיקאים ישראלים המתקשים כנראה להבין את תגובת הקהילה הבינלאומית "מגייסים" את טיעוני הצביעות והאנטישמיות בבחינת חול שהם זורים בעיניהם עצמם.
האם יש בכוחן של הצביעות האנושית והאנטישמיות לבדן ליצור שותפות בינלאומית להוקעת ישראל? מדוע דווקא ישראל הדמוקרטית, הליברלית, שנאלצת להפעיל כוח, מיד מקבלת תווית של אחרון הגנגסטרים השכונתיים? במקום שיחזק את המעוז הקדמי, הנאור, הנמצא עמוק בג'ונגל המזרח-תיכוני, העולם המערבי נוהג בצביעות. במקום שיוקיע את הטרוריסטים המחופשים לאנשי שלום, מדינת ישראל נדחפת אל עבר סף אובדן הלגיטימיות. במקום זרי דפנה, הקהילה הבינלאומית מניחה על ראשנו זרי קוצים.
האם לאחר שהמשט הטורקי לא הגיע לנמל עזה ומדיניות הסגר נאכפה אכן הסתיימה הסכנה? לדברי נתניהו, מדינת ישראל מנעה את הקמתו של "נמל איראני בעזה, קרוב לתל אביב... אני אומר לכם וגם למדינות המבקרות אותנו, שנמל איראני בעזה הוא איום גם למדינות אירופה" (2 ביוני 2010).
הרטוריקה של בנימין נתניהו ושל ממשלת ישראל מעלה חשד לליקויים בהבנת טבעה של המערכה. בהיעדר קבלת אחריות על מהלך הפקת לקחים פתוח וחודרני של שורש ההנהגה הישראלית, לא נוכל להבין את מה שהיריב הפלסטיני השכיל להבין לגבי טבעה של הזירה הגלובלית המשתנה. פלגים פלסטינים מתחרים בהעברת המאבק משדה הקרב המקומי – העושה שימוש בנשק הטרור, אל זירת דעת הקהל הבינלאומית; הפלסטינים מוכיחים יכולת ריסון ושליטה בהחלטתם האסטרטגית – הם מניחים (גם אם זמנית) את נשק הטרור, לטובת השימוש באמצעי התקשורת כאסטרטגיה להכרעת המערכה.
אולי גם לנו כדאי לנצל את ההזדמנות ולהבין את מה שבעקבות סלאם פיאד גם החמאס כבר הבין – כי התקשורת ההמונית ותפקיד הקהילה הבינלאומית הופכים משמעותיים לקידום האינטרסים הלאומיים שלהם – יותר ממרגמות, מקסאמים, ממתאבדים ומאמצעי טרור אחרים.
תכלית אנשי המשט הטורקי לא היתה להגיע פיזית לנמל עזה או להגיש סיוע הומניטרי, אלא לבנות נרטיב על ידי הפקת אירוע "ריאליטי" תקשורתי, שתוצרתו הידוק הסגר הבינלאומי על מדינת ישראל. מיטב לוחמי צה"ל פעלו כשחקני תיאטרון בובות המופעלים על ידי המפיקים. לדידם של התשואה למבצע היתה מובטחת: אם הם יפרצו את המצור, שנתפס על ידי ישראל כתכלית אסטרטגית, יהיה זה ניצחון. אם ייעצרו בכוח הם יצטיירו כקורבן, מה שרק ילבה את הלהבות התקשורתיות נגד ישראל ויבטיח "בונוס נאה" למפיקים.
מבחינתה של ישראל אירוע המשט צריך לשמש תמרור אזהרה, בדומה לזה של טויוטה לאחר שנתגלתה התקלה בדוושת ההאצה. מדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה מה תכלית המצור על עזה? כיצד אירע שהמצור ברצועת עזה נתגלגל לכדי מצור בינלאומי על מדינת ישראל?
בחינת השאלות הללו באופן פתוח תאפשר לבחון את תכלית השימוש בכוח הצבאי ואת תכליתם של שאר האמצעים הנדרשים להתמודדות עם המציאות המתהווה בזירה הבינלאומית.
כשל "דוושת האצה" בכלי הרכב של טויוטה גבה כעשר תאונות ושני הרוגים, טויוטה הפכה ליעד של "לינץ' תקשורתי" בינלאומי. מנהלי טויוטה לא חיפשו אשמים, הם הלכו בעקבות אקיו ולקחו אחריות. העובדה שנתגלו "רק" 45 מקרים מסוכנים מתוך 9 מיליון כלי רכב חשודים לא נוצלה ולא הוכרזה כהוכחה ל"יד המקרה". היועצים המשפטיים הורחקו, מערך ההסברה לא הופעל, איש ממנהלי טויוטה לא ניסה לטשטש את תמונת המציאות ולא טען כי מדובר למעשה בתקלה ב"תחום הסביר" של סטיית התקן. העובדה שהתקלה בדוושת ההאצה נמצאה גם בכלי רכב של ניסן ופורד לא שימשה תירוץ עבור הנהלת טויוטה לטעון על יחס (ציפיות) מפלה או צבוע של התקשורת.
אקיוֹ ראה בתקלה סימפטום לליקוי מאורות בתרבות הניהולית של טויוטה. הוא ראה בה אירוע מכונן ומנוף לביצוע תהליך של בחינה מחודשת את תכלית החברה. אקיוֹ פעל כמצופה ממנו. במקום שיפעל לדחוק את הלכלוך מתחת לשטיחים הסיר אקיוֹ את השטיחים על מנת לחשוף את הלכלוך.
על ההנהגה בישראל להבין את הנסיבות למשבר, להבין כיצד היא נלכדה במעגל אכזרי כזה של ביקורת שמוטחת נגדה – ככל שהתחושה הציבורית בישראל היא בגדר "העולם כולו נגדנו" – מדוע אנחנו נוטים להקדים הפעלת כוח כתשובה לשאלה שעדיין לא נחקרה? אין כאן חוכמה בדיעבד. אנו מוכרחים לבצע חקירה מעמיקה ותהליך הפקת לקחים ולמידה כדי להתמודד עם "אירועי הריאליטי" הבאים.
כשלים, תקלות וכישלונות הם אירועים טבעיים בעשייה בכלל ובהתמודדות של כל ארגון עם סביבה מורכבת וסוערת בפרט. קבלת אחריות ותהליך הפקת לקחים תוך הפעלת השכל הישר הם תנאים חיוניים למניעת תקלות נוספות; התבצרות והטחת האשמות אוֹטמוֹת ומוֹנעוֹת תהליך לימוד ושיפור – מדובר במרשם בדוק לתקלה ולבוא האסון הבלתי נמנע הבא – הן לדרג המדיני והן לדרג האופרטיבי-הצבאי.
התגובות הראשונות של ההנהגה הלאומית מעלות חשש שלמרות ששכר הלימוד על סדרת מבצעים צבאיים כושלים – מלחמת לבנון השנייה, "עופרת יצוקה" ו"רוחות שמים" – שולם, הלקחים עדיין לא הופקו. המערכה על "אובדן הלגיטימיות" של מדינת ישראל בקהילה הבינלאומית היא-היא המערכה שאנחנו חייבים להיערך אליה.
הבנת תכלית (Purpose) המערכה תמוצה בעצירת סחף "אובדן הלגיטימיות" של מדינת ישראל, בהבנת מקורות הבעיה ובניהול המשאבים המדיניים והצבאיים כך שיהיו מכוונים וממוקדים בהתאמה.
ואולי, בשונה מרוח מסיבת העיתונאים, יעשה נתניהו כמעשה אקיוֹ: הוא יקבל אחריות של מנהיג, ויעמיק בלימוד "מבחן התוצאה": הוא יקדם חקירה בדרגים המדיניים והאופרטיביים שלא על מנת למצוא אשמים, אלא כדי לבחון את הנסיבות שבגינן הניב המבצע לעצירת המשט לעזה פרי באושים.
יש בו במשבר המשט הטורקי פוטנציאל לציון נקודת מפנה בניהול המערכה. אם תתגבש בפתיחות תכלית חדשה למדיניות הסגר על עזה, כמו גם תתגבש ההבנה שבסביבה דינמית אין סטטוס קוו ושלא ניתן להימנע מהתמודדות עם סוגיית הסדרת הסכסוך עם הפלסטינים, יתברר כי התשואה להשקעה בשכר הלימוד ששולם על מבצע "רוחות שמים" תניב פירות בפריצת מצור הלגיטימיות הבינלאומית וחיזוק חוסנה של מדינת ישראל.
